שכנות בלתי ממומשת


יש מקרים בהם הלב לוקח אותך איתו ואתה צריך ללכת אחריו בלי לשאול שאלות, בלי להסס ובלי להתמהמה. מקרה כזה קרה לי עם תום מבצע "עמוד ענן" ברצועת עזה.

ביום שבו התחיל המבצע עבדתי כרגיל. ביצעתי בדיקות ראיה, בדיקות לחידוש רישיון נהיגה והתאמות משקפיים. לא היה נראה שמשהו חריג קורה, עד שלפתע ספג הטלפון הנייד שלי מבול של הודעות SMS. באותו הערב הגענו אשתי ואני להבנה, שאין טעם להסגר בבית עם שני ילדים קטנים, וכך יצאנו למחרת בבוקר לחופשה מאולצת בצפון הארץ.

כעבור שבוע ימים, עם תום המבצע, שבנו הביתה. שמחנו לחזור, לאכול כמו שצריך ולבנות מחדש את השגרה. בערב שישי התישבתי לצפות בטלויזיה ב"יומן שישי", ערוץ 2. הכתבות עסקו רובן ככולן במבצע ובתוצאותיו. כתבה אחת ריגשה אותי במיוחד. היא הציגה ילד ישראלי מקרית מלאכי וילדה פלסטינית מעזה, אשר אושפזו בבית החולים תל- השומר. שני הילדים איבדו את אצבעות כף ידם בעקבות נפילת טיל בבתיהם. שניהם הזדקקו לעזרה רפואית ואושפזו בחדרים סמוכים באותה מחלקה. הסיפור היה עצוב ביותר ונגע לליבי כהורה לילדים. בכתבה סופר שהילדה ביסאן, ככל הילדות, אוהבת את דורה, הדמות המצוירת. משקפיה של ביסאן צדו את עיניי. באותו רגע אמר לי ליבי שלילדה הזו אני רוצה לתת משקפיים חדשים של דורה ובכך לנסות לשמח אותה במעט.

למחרת פניתי ל"מרכז פרס לשלום"  לשם יצירת קשר עם המשפחה. באמצעות אנשי המרכז הועברה למשפחה של ביסאן הצעתי לעזרה בהתנדבות. סמי, אב המשפחה, כתב מעריב בעזה, קיבל את הטלפון שלי והתקשר אלי. זו היתה שיחה מאד מרגשת. שיחה של שכנות בלתי ממומשת. הוא גר ברצועת עזה ואני בקיבוץ ארז, כמה מאות מטרים ממנו. שנינו חיים את הקונפליקט אבל רוצים לחיות בשלום ולגדל את ילדינו בשקט. השיחה היתה מלאת תקווה לימים טובים יותר. אחרי שבוע של מלחמה בשדה הקרב ובשדה התקשורתי, השיחה עם סמי היתה חוויה עוצמתית. בניגוד לפרסומים שהופיעו ברשת בכל ימי המבצע, הכרתי פלסטיני שאוהב את ילדיו ואת חייו בדיוק כמוני, ומביע תקווה לימי שלום ושקט, כמוני בדיוק.

ביום ראשון שלמחרת השיחה שוחררה ביסאן מבית החולים. לעת ערב, בדרכן חזרה לעזה, נכנסו אלי למישקה ביסאן ואמה. ביסאן היתה מעט מבוהלת ובשל פערי שפה, התקשורת בינינו לקתה בחסר, אבל התגברנו על כל המכשולים. לבקשת הוריה ערכתי לביסאן בדיקת ראיה להתאמת משקפיים, ואכן הם נדרשו לשיפור משמעותי. בחרנו יחד מסגרת יפה של דורה ונפרדנו לשלום. ביסאן ואמה מיהרו לחצות את מחסום ארז ומשם הביתה לעזה. זה היה יום מאד מרגש ומלא ציפייה שהתממשה. עכשיו נותר להמתין מספר ימים להרכבת העדשות ולהעביר את המשקפיים החדשים לביסאן.

כעבור שבוע, בסיומו של יום טיפולים נוסף בכף ידה הימנית, הגיעו ביסאן ואמה לאסוף את המשקפיים. מעט מבוהלת ועייפה, קיבלה ביסאן את משקפי דורה החדשים שלה. לאט לאט היא השתחררה וחיוך קל התגנב  אל פניה. חוץ מהמשקפיים, ביסאן קיבלה מתנות נוספות מאנשים שבאו להכיר אותה ולחזק אותה.

תתחדשי ביסאן

 

בצידו השני של מחסום ארז, חיכה לביסאן אביה סמי. במהלך נסיעתם הביתה הוא התקשר אלי וסיפר שביסאן מאושרת, שקיבלה הרבה כוחות. היה לי כייף לשמוע. הצלחתי. עשיתי משהו טוב בחלקה הקטנה שלי. טיפלתי בילדה, בת של שכנים, שגדר מפרידה בינינו. בימים אחרים היא היתה עשויה להיות חלק מהקהילה שלי, אחת מאותם ילדים שאני בודק ומשפר את ראייתם. כמה חבל שלא כך המצב, ושרק בנסיבות טרגיות אלו יצא לנו להיפגש.

את סמי אני עתיד לפגוש בשבוע הקרוב. אחרי כמה שיחות טלפון והתכתבויות במייל, שנינו רוצים להפגש ולהעמיק את הכרותנו. לא כחלק מתנועה או ארגון אלא כידידים.

הימים חלפו והסיפור יצא לעיתונות, מבחינתי ברגשות מעורבים. חלק ממני רוצה שעוד אנשים יחשפו לסיפור הזה, שאולי יפתח גם להם את הלב. חלק אחר בי חושש מהתגובות, הביקורות והטוקבקים, שאכן לא אחרו להופיע. קיבלתי החלטה שלא להגיב חזרה בטוקבקים, לא לטוב ולא לרע, אבל על הטענה החוזרת "עניי עירך קודמים" אני רוצה להשיב.

אני פוסע בשבילי החיים שלי, לא בשביליהם של אחרים. כמו לכולם נקרים בדרכי אנשים שזקוקים לעזרה. אני משתדל להושיט יד. יעידו על כך חברים ולקוחות. הפעם ביסאן נקרתה בדרכי ואני לא נותרתי אדיש.

הסיפור כולו מהווה עבורי סגירה למבצע "עמוד ענן". לכל אחד מאיתנו יהיו זכרונות ורשמים מהמלחמה של נובמבר 2012. חיסול, קולות נפץ, הצלחת כיפת ברזל,  ניצחונות או הפסדים. אני לוקח איתי את ביסאן ואת הנסיבות הטרגיות בהן הכרתי אותה ואת משפחתה. 

מוזמנים להגיב

comments