למה לרוץ 100 ק"מ?


הריצה מלווה אותי מזה מספר שנים. היתה איתי טרם פתיחת הקליניקה, סייעה לי עם היווסדה, התבססותה ועד היום. כעת, משסיימתי מירוץ של 100 ק"מ, קודם כל בשלום ואחרי זה גם בהצלחה מבחינתי, הגיע הזמן לתת את הדעת לשאלת השאלות, זו שעלתה במאה אחוז מהשיחות בנוגע למירוץ הזה – "למה?"

רק לפני כן הערת כוכבית. כתיבה על ריצה מעלה בי תחושת אי נוחות קלה, כאילו אני נוגע באיזו קדושה שאל לי להתעסק בה. אני מאמין שבריצה, ובוודאי שבריצת אולטרה מרתון למרחקים ארוכים, יש משהו רוחני. קטונתי מלדון בעניינים של מעלה, אבל בכל זאת אני ניגש לעניין לאט ובזהירות כדי לספק כמה תשובות.

קצת על המירוץ עצמו: מדובר במירוץ "סובב עמק" שיוצא מקיבוץ הזורע. המירוץ מערב מספר מקצים החל מ 12 ק"מ ועד 200 ק"מ. לכל הרצים במקצים 33 ק"מ ומעלה, יש הקפה בסיסית לעשות. כלומר מתחילים ומסיימים הקפה בקיבוץ הזורע, ובהתאם למקצה יוצאים לעוד הקפה…ועוד הקפה…ועוד…

אני השתתפתי כאמור במקצה 100 ק"מ ולכן עשיתי שלוש הקפות.

הזינוק היה ב 21:00 ביום חמישי ולקח לי 12 וחצי שעות לסיימו. כך יצא, שרוב שעות המירוץ שלי התקיימו בלילה. תפקדתי וחשתי בטוב. כמובן שהסוף היה קשה, אבל חציתי את קו הסיום ללא משברים או הפתעות לא מתוכננות. אני מוותר פה על פירוט של טכניקת הריצה וההתנהלות התזונתית ועובר לשאלה "למה?"

אז לחברי שעוסקים גם הם בספורט, אני עונה: למה לרוץ 10 ק"מ, ולמה 5 ק"מ? למה לקום בבוקר ולשחות בים? למה לרכב על אופניים (הרי הרכיבה מסוכנת, אבל לא נכנס לזה). למה לעשות טריאתלון? ולמה בכלל לא להישאר לשכב על הספה ולראות את מה שאין לראות בטלוויזיה?

ולחברים שאינם עוסקים בספורט, יש לי תשובות אחרות: למה לצאת לטייל כשחם או קר מידי? ולמה להיכנס למעיין קר כקרח אם אפשר לכוון את המזגן בבית לטמפרטורת הנוחות המיטבית?

למה? כי אנחנו רוצים לחוות, להתרגש, להנות, לפחד ולהתגבר על הפחד, לאסוף לנו סיפורים וחוויות אל שק החיים שלנו.

אז תאמרו לי בוודאי: "אבל למה להגזים?" ופה אני מתקשה יותר לענות. כנראה שכל אחד והתיאבון שלו. אצלי באמת הולך וגדל התיאבון לריצות ארוכות. כל פעם ארוכות יותר. עלתה בי סקרנות לריצות לילה, בתנאים של עייפות ועומס מצטבר. ממש סקרנות. אז כשהירח זורח והלילה יורד, זה הזמן שלי לצאת ולגלות.

לשאלה "למה" יש לי גם תשובה רוחנית יותר. אתן אותה בקצרה, כי אני לא מרגיש כמורה רוחני גדול. בעיני ריצה היא מודל קטן לחיים. יש עליות ואחריהן ירידות, פיזיות ומנטליות. יש אתגרים וההתמודדות עמם. יש חברים ומשפחה. וישנו איזון עדין שנדרש לשם השילוב בין הדברים. הדבר מצריך בין היתר יכולת שליטה במחשבות וראיה קדימה, מידה של אופטימיות וענווה.

לסיכום, במחשבה אחורה על המירוץ, מעבר לכך שהיה נפלא, אני נזכר ומבין שלא שאלתי את עצמי אפילו פעם אחת: "למה אני עושה את זה לעצמי?" ואם לא שאלתי, ככל הנראה התשובה ידועה לי לעצמי עמוק בפנים. אני מקווה שהצלחתי להעביר קצת ממנה.

תודה שהקדשת זמן לעיין בדברי 

ותודה לכמה לאנשים שהפכו את ההרפתקה הזו למוצלחת:

דניאל קזאדו ואייל כהן – שותפים לאימונים ולדרך

עטרה רון – על עצות הזהב שלה

יוסף למדן – על ההשגחה מלמעלה

עופר קריב וניר בראודה – על ליווי ועזרה במירוץ

עירית אפוטקר – על האוזן הקשבת וניהול לוגיסטי מתי שרק צריך

מיטל אשתי – שידעה להכיל את ההרפתקה ולפרגן לאימונים הלא שיגרתיים

לכולכם, המון תודות על שעות ארוכות של עצות וריצות

מוזמנים להגיב

comments