אספרסו בעזה


חלפו חודשיים מאז הפגישה המרגשת עם ביסאן הילדה מעזה. סיפרתי על כך בפוסט הקודם. באותו זמן ציפיתי לפגוש גם את סמי, אביה של ביסאן. הפגישה לא יצאה לפועל כיוון שסמי לא קיבל אישור יציאה כדי ללוות את ביסאן לביקורת בתל- השומר.

מאז הפגישה עם ביסאן, רבים מתושבי האזור התעניינו בשלומה. אני בקשר עם סמי, אבי המשפחה. "שלומנו טוב", הוא כותב לי. בין היתר עולה מדבריו  שתהליך השיקום של ביסאן מלווה בקשיים חברתיים. והנה בוקר אחד, בחלוף חודשיים, מצלצל הטלפון ובצדו השני של הקו סמי מדבר. הוא יצא מעזה לכמה ימים, מלווה בכתבת הולנדית, וברצונו לעבור אצלי במישקה כדי לממש את הפגישה המיוחלת בינינו.

זוהי שעת בוקר יפה ואנחנו יושבים בחוץ. השמש זורחת רגע לפני שהגשמים חוזרים. עיתונאי מעזה, כתבת מהולנד ואופטומטריסט מישראל יושבים במרפסת של מישקה, שותים אספרסו, מתכבדים בעוגיות מהמאפיה של דליה ומגלגלים שיחה. דיברנו על ביסאן, דיברנו על הפולטיקה הישראלית ועל שכנתה העזתית. דיברנו על מישקה. דיברנו על תל אביב. דיברנו, פשוט דיברנו. וזה היה בלי צלמים ובלי כתבים של YNET  או MAKO. שיחה טבעית ומהנה, כאילו שכן קרוב הגיע לבקר אותי.

מעניין היה, שכל אחד משלושת המשתתפים נשאל בתורו איך זה שהוא בוחר להישאר לחיות באזור הסכסוך למרות החלופות הקיימות, וכולנו השבנו בצורה דומה. לכל אחד מאתנו יש זיקה ואהבה לאזור זה, משפחה וחברים שקושרים אותנו למקום. יש בינינו תמימות דעים לגבי הערך המוסף שיש למקום מגורינו.

עבורי זהו רגע מלא תקווה. אני בוחר לקחת איתי את הרגע הזה להמשך הדרך. מסתבר שתרומתי הקטנה לביסאן תרמה מאד להעשרת עולמי הפנימי. כבר כתבתי על כך שהחשיפה התקשורתית לא היתה לי קלה, אבל בחלוף הזמן ועם שכיחת התגובות הארסיות, נשארתי אני עם לב מלא בשמחה ותקווה.

מעטים הם הזוכים למסע בזמן, אני זכיתי! יבוא יום ונוכל כולנו לשתות אספרסו בעזה.

מוזמנים להגיב

comments