אז מה להגיד לה?


את הבוקר התחלתי עם כתבה ב The Marker  על שוק משקפי השמש האופטיים. הכתבה פותחת בתיאור של מוכר צעיר מדפדף בקטלוג, מתקתק במחשבון, מציג מחירים מופרזים וחותך אותם בהנחות על הנחות. הכתבה ממשיכה ומתארת את הענף, את המתחרים ואת המגמה החוזרת בכל  הרשתות להציג את התמחור כעניין מורכב, אשר למעשה יכול להיות פשוט וזול. ממש כמו מהפכת הסלולר. גולן טלקום – היר ווי אר

ומה אני חושב על זה? שהעניין אכן מורכב. שזאת ראייה. שיש פה הרבה פרמטרים שצריכים להביא בחשבון. שייעוץ מקצועי לבחירה של עדשות ומשקפיים זה דבר שלומדים בכמה שנות אקדמיה ועוד כמה שנים ברצפת חדר הבדיקה והתצוגה. שנדרשת המון הגינות בבחירת עדשות מתאימות. שנדרשת רגישות מול הפציינט, הבנת צרכיו ויכולותיו.

ומה אני אומר על זה? אני לא אומר. אני שותק ומתכווץ. חושב על אותם מסכנים שנפלו בשבי הפרסומות, צעדו הישר ללוע הקניון ונפלו לידיהם של חיילים משוחררים שמבינים כל כך מעט באופטומטריה אך מדקלמים בעל-פה תהליך מכירה עם תסריט ידוע מראש. זה גורם לי להיות עצוב. מצד שני, אני מלא בבטחון. נותן לאהבת המקצוע שלי להוביל אותי בדרך הנכונה והבטוחה עבורי.

והנה, בערבו של אותו היום, פונה אלי בחורה, היא מלווה של בחורה אחרת, ומספרת לי שהבחורה אותה היא חונכת, עשתה הכוונה מקצועית והומלץ לה ללמוד אופטומטריה. הן שמעו עלי וישמחו להפגש איתי כדי לדעת יותר אודות המקצוע. קבענו שניפגש. אני תמיד שמח על הזדמנויות לחלוק ידע. אבל עכשיו מהדהדת לי הכתבה הזו. מהדהדת לי הלקוחה שפירסמה את הכתבה בדף הפייסבוק שלה ועשתה לי מצב רוח שבטח יעבור רק מחרתיים. מה בכוונתי לומר להן על המקצוע שבו בחרתי? לתת לרגש שלי לדבר על אהבת האופטומטריה? או לשכל הישר, שיודע שעוד נכונות לו כתבות, וסקירות שוק ושאלות חוזרות ונשנות כדוגמת "איך בהלפרין זה עולה רק…?"

אז יודעים מה, קודם כל הפגישה בשבוע הבא ואתם מוזמנים להגיב ולייעץ לי. אבל בינתיים ברור לי שאני הולך לספר להן על הקסם שהמקום הזה- מישקה –  מהלך עליי. על האנשים המעניינים שפגשתי פה. על ההזדמנות שיש לי להעניק חזרה מהידע שלי ומכישורי. על היכולת לתמוך בפרוייקטים שונים בקהילה, ויותר מכל אני שמח שיש לי חופש מלא לעבוד על פי האני מאמין שלי: בהגינות, במקצועיות, ביושר ובאהבת אדם.

מוזמנים להגיב

comments