אהבה של גיל שש עשרה


זהו התחלנו, זה קרה, זה קורה ממש עכשיו. יש לי קליניקה ולקוחות. ציוד ומשקפיים. זה עובד!

כשהייתי בן שש עשרה, לקראת סוף כיתה י"א הייתה לי חברה. מיטל שגב. זה הרגיש מאוד רציני ובאמת כך היה. כל כך רציני שמאז ועד היום לא נפרדנו. היום היא אשתי, ואני נושא את שם משפחתה. יש לנו שני ילדים ואנחנו גדלים איתם ולומדים את החיים.

באותם ימי הנעורים, כשכל הסיפור הזה רק התחיל, מיטל גרה בקיבוץ ברור חיל ואני בקיבוץ ארז. כמה טוב היה להיעזר באוטובוס "הצהוב" שנסע בין הקיבוצים שלנו ואפשר לנו לבלות יחד. אבל היו גם סופי שבוע שבהם לא היה אוטובוס ונדרשנו לשירותי ההסעה של ההורים והחברים הגדולים עם הרשיון.

תחושת התלות ב"נהגים חיצוניים" הדירה שינה מעיני, או אם לדייק, חדרה לחלומותיי. חלפו כבר כמעט עשרים שנה, ובכ"ז אני זוכר זאת כאילו זה היה אתמול. אני מתעורר מחלום,בו אני בעצמי נוהג באוטו ונוסע לבקר את אהובתי בת השש עשרה, אשתי לעתיד. אני אכול תסכול על כך ששוב מדובר בחלום ואני עדיין תלוי בנהגים המתנדבים.

בסוף זה כמובן קרה, הוצאתי רשיון, ומיד מימשתי  את החלום, נהגתי לברור חיל ובחזרה. נסענו יחד ברחבי הארץ ברכבים שקיבלנו מ"סידור הרכב" של קיבוץ ארז. קיבלנו את ה"סובארו סטיישן" או "הדייהו החדש", לפעמים לערב של יום שישי ולפעמים לסופ"ש שלם. נהגנו באחריות והרגשנו חופש.

חלפו עברו להן השנים, נהיינו אנשים, ובעלי מקצועות שונים. חלומות הלילה שינו פניהם. למדתי ארבע שנות תואר ראשון באופטומטריה. עבדתי במכוני אופטיקה מהמובילים באזור הדרום. בלילות חלמתי על הקליניקה שלי, ועל איך שבעזרתה אוכל להגיע קרוב יותר לקהילה שלי.

החלום השני התממש אף הוא. בנינו אותו מיטל ואני, ביחד. אני נוהג היום ב"מישקה מודל 2012 ", באחריות ובמקצועיות. סידור הרכב של הקיבוץ כבר לא מעורב, אבל הקליניקה ממוקמת בקיבוץ. החומרים שמעצבים את "המישקה שלי" הם חוויות נעוריי ונוף ילדותי. אני כאן, משרת את הקהילה שבה גדלתי ואליה אני קשור. משיב טובה לאנשים שחינכו אותי. מממש את החלום.

וזה מרגיש נפלא, כמו האהבה של גיל שש עשרה, עם אותה רצינות, אחריות ואופק שאין לו סוף.

מוזמנים להגיב

comments