למה לרוץ 100 ק"מ?


הריצה מלווה אותי מזה מספר שנים. היתה איתי טרם פתיחת הקליניקה, סייעה לי עם היווסדה, התבססותה ועד היום. כעת, משסיימתי מירוץ של 100 ק"מ, קודם כל בשלום ואחרי זה גם בהצלחה מבחינתי, הגיע הזמן לתת את הדעת לשאלת השאלות, זו שעלתה במאה אחוז מהשיחות בנוגע למירוץ הזה – "למה?"

אז מה להגיד לה?


את הבוקר התחלתי עם כתבה ב The Marker  על שוק משקפי השמש האופטיים. הכתבה פותחת בתיאור של מוכר צעיר מדפדף בקטלוג, מתקתק במחשבון, מציג מחירים מופרזים וחותך אותם בהנחות על הנחות. הכתבה ממשיכה ומתארת את הענף, את המתחרים ואת המגמה החוזרת בכל  הרשתות להציג את התמחור כעניין מורכב, אשר למעשה יכול להיות פשוט וזול. ממש כמו מהפכת הסלולר. גולן טלקום – היר ווי אר

ומה אני חושב על זה?

אספרסו בעזה


חלפו חודשיים מאז הפגישה המרגשת עם ביסאן הילדה מעזה. סיפרתי על כך בפוסט הקודם. באותו זמן ציפיתי לפגוש גם את סמי, אביה של ביסאן. הפגישה לא יצאה לפועל כיוון שסמי לא קיבל אישור יציאה כדי ללוות את ביסאן לביקורת בתל- השומר.

מאז הפגישה עם ביסאן, רבים מתושבי האזור התעניינו בשלומה. אני בקשר עם סמי, אבי המשפחה. "שלומנו טוב", הוא כותב לי. בין היתר עולה מדבריו  שתהליך השיקום של ביסאן מלווה בקשיים חברתיים. והנה בוקר אחד, בחלוף חודשיים, מצלצל הטלפון ובצדו השני של הקו סמי מדבר. הוא יצא מעזה לכמה ימים, מלווה בכתבת הולנדית, וברצונו לעבור אצלי במישקה כדי לממש את הפגישה המיוחלת בינינו.

שכנות בלתי ממומשת


יש מקרים בהם הלב לוקח אותך איתו ואתה צריך ללכת אחריו בלי לשאול שאלות, בלי להסס ובלי להתמהמה. מקרה כזה קרה לי עם תום מבצע "עמוד ענן" ברצועת עזה.

ביום שבו התחיל המבצע עבדתי כרגיל. ביצעתי בדיקות ראיה, בדיקות לחידוש רישיון נהיגה והתאמות משקפיים. לא היה נראה שמשהו חריג קורה, עד שלפתע ספג הטלפון הנייד שלי מבול של הודעות SMS. באותו הערב הגענו אשתי ואני להבנה, שאין טעם להסגר בבית עם שני ילדים קטנים, וכך יצאנו למחרת בבוקר לחופשה מאולצת בצפון הארץ.

התחלתי לעוף


בדיוק החודש לפי שנה הסתכלתי על הכל ממעוף הציפור, וזה העיף אותי למחוזות חדשים. אני רוצה לספר את הסיפור הזה כדי להבין טוב יותר מה קרה לי. לבדוק האם יש בסיסמאות על הגשמה עצמית, אלו המתפרסמות חדשות לבקרים בפייסבוק ובעיתוני הנשים, משהו מן האמת.

הייתי אופטומטריסט שכיר באותה תקופה. התייחסתי לבדיקות ברצינות ובמסירות וביצעתי את עבודתי על הצד הטוב ביותר. להתלונן הרבה לא היה על מה. המקום היה נעים והצוות טוב, ובכל זאת היה ברקע איזה טרטור חרישי שלא נתן מנוח. לא ידעתי מה מקורו, אבל הרי תמיד משהו לא מספיק לנו. אנחנו רוצים יותר  – כסף, הערכה, הגשמה, זמן עם המשפחה.

למי קראת מישקה?


מי זוכר איפה הוא היה ב 4 בפברואר 1997, ליל אסון המסוקים? אני חושב שכל אדם שהיה אז בוגר, זוכר זאת היטב. אני הייתי חייל בקורס סמלים ביחידת מודיעין השדה בה שירתתי. הייתי בצאלים יחד עם חבריי לצוות. היה חורף וקר, אבל באותו לילה זה לא היה הקור שהקפיא אותנו. שמענו על האסון ונחרדנו. נפלו לנו חברים מהיחידה וגם מבית הספר. באסון המסוקים נפל גם אסף סיבוני ז"ל, בן קיבוץ ניר עם. למדתי עם אסף יחד באותה כיתה, בבית הספר האזורי "שער הנגב".

יחד איתנו למד גם נדב בן הלל מקיבוץ ניר עם. נדב הרכיב משקפיים והשם "מישקה" הפך להיות שם החיבה שלו. יותר משם חיבה – זה היה כינויו בפי כל. דווקא במקרה הזה לא היה מדובר ברוע של ילדים הלועגים לחברם המשקפופר, את נדב כולם אהבו והעריכו. זה פשוט היה שם שהתגלגל יפה והוסיף חן והומור לחיים. את השם הזה המציא ככל הנראה אסף סיבוני ז"ל. 

חלוצה עם דף פייסבוק


 מי לא מכיר את גיטה מושקובסקי? אספר לכם עליה. גיטה היתה ממייסדי קיבוץ רוחמה, מהחלוצים שבנו לנו מדינה. מדינה שבה אנו מגדלים ילדים, הולכים לעבודה ומשחקים עם הסמרטפון החדש שלנו. גיטה היתה אשה משכילה, אשת ספר ואשת שיחה. היא היתה אחות במקצועה, אחות בקיבוץ רוחמה ואחות בבית הספר האזורי "שער הנגב". אני עצמי נדקרתי על ידיה בטוסיק, בהיותי תלמיד בבית הספר היסודי. אז הילדים היו מקבלים חיסונים בבית הספר.

גיטה היתה הסבתא של אשתי והיא הלכה לעולמה בחודש אפריל 2012 , החודש שבו "מישקה" פתחה דלת אדומה לציבור הרחב. מעבר להכרותי האישית עמה, גיטה היתה אייקון אזורי. רבים מתושבי המועצה האזורית "שער הנגב" הכירו את גיטה ואהבו אותה. חודש לפני לכתה, כשחגגה את יום הולדתה ה-95, נכתבה עליה כתבה בעיתון האזורי.

אהבה של גיל שש עשרה


זהו התחלנו, זה קרה, זה קורה ממש עכשיו. יש לי קליניקה ולקוחות. ציוד ומשקפיים. זה עובד!

כשהייתי בן שש עשרה, לקראת סוף כיתה י"א הייתה לי חברה. מיטל שגב. זה הרגיש מאוד רציני ובאמת כך היה. כל כך רציני שמאז ועד היום לא נפרדנו. היום היא אשתי, ואני נושא את שם משפחתה. יש לנו שני ילדים ואנחנו גדלים איתם ולומדים את החיים.

באותם ימי הנעורים, כשכל הסיפור הזה רק התחיל, מיטל גרה בקיבוץ ברור חיל ואני בקיבוץ ארז. כמה טוב היה להיעזר באוטובוס "הצהוב" שנסע בין הקיבוצים שלנו ואפשר לנו לבלות יחד. אבל היו גם סופי שבוע שבהם לא היה אוטובוס ונדרשנו לשירותי ההסעה של ההורים והחברים הגדולים עם הרשיון.